על הספר
אחת לשבוע , בימי שלישי בין השעות עשר ושתים עשרה לפני הצהרים מתקיימת הצגה קלינית לסטודנטים לרפואה , באולם ההרצאות הגדול הנקרא על שם מייסד בית המרפא , פרופסור יקומפקוש . הסטודנטים יושבים בשורות בחצי גורן , הרופאים בשורה הראשונה . במרכז הזירה המוגבהת ניצב לו מנהל המוסד , פרופסור שטורמדרנג , הדומה כשתי טיפות מים לדון קישוט בציור של פיקאסו , ובונה עבור התלמידים את יסודות הרפואה הפסיכיאטרית . שטורמדרנג מתנשא לגובה רב . יציבתו מוטלת בספק . בהליכה הריהו מתנדנד , ולעולם אינו מתנהל בקו ישר. גופו הארוך והדקיק שט בתנועה בראונית לכל כיווני הרוח . כל ניסיון להתמקד בדמותו נידונה לכישלון , שהרי באותו רגע ממש הוא כבר מצוי במקום אחר . וכשם שאין לדעת בכל רגע נתון היכן בדיוק הוא נמצא בחלל , כך גם אין איש אינו יודע מה הוא חושב או מרגיש . הריהו כאותו צלופח החומק מבין הידיים .
הוא משדר אקסטרוברטיות , אך לעולם אין לדעת אם זהו שטורנדרנג האמיתי או ההצגה .
מהי הפסיכיאטריה בעיניו ? קשה לנחש . מכל מקום הבחירה בה כתחום התמחות לא נבעה מתוך משאת נפש . את הרפואה כמשלח יד לא הוא בחר, אלא הוריו. זו הייתה שאלה של כבוד המשפחה , ושטורמדרנג היה תמיד בצד של הכבוד . בכל מקרה לא היה לו שום רעיון מקורי אחר משלו . על ההתמחות היה עליו להחליט בכוחות עצמו . וכיוון ששטורנדרנג היה פלגמט על פי טבעו , בחר בעיסוק שיפריע ככל שפחות לשלוות נפשו . עבודה בישיבה בצל . כך הוא סבר משום מה … חדרו המרווח , שעל כתליו תלויים מאורות הפסיכיאטריה , מצויד בין השאר בכורסה מיוחדת לרגעי סיאסטה . בשעה אחת בצהרים בדיוק הוא נוהג לנעול את חדרו לשעת נמנום . הסיאסטה היא מרגעי השיא של יום עבודתו . איש אינו מהין להפריעו .
הספר יצא בהוצאת “גוונים”. הפרק נשלח באדיבות המחבר ובאישור ההוצאה.