העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000).
בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה (הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (   hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.