על הספר
ד”ר רמי אהרונסון, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר למבוגרים לילדים ולמתבגרים. ניהל את המרפאות של המרכז לבריאות הנפש “טלביה” בירושלים ושימש סגן מנהל שלו. מורה בבית הספר לרפואה “הדסה” ובקורס לפסיכותרפיה שליד המכון הישראלי לפסיכואנליזה.חבר באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. הפרק מועלה באתר באדיבותו.

Synopsis
First and foremost this book is written to serve as a guide for prospective and beginning patients of psychotherapeutic intervention of the particular kind
known as psychoanalytic or psychodynamic psychotherapy.
Psychoanalytic psychotherapy (hereafter also referred to simply as psychotherapy) is the kind of therapy that most closely follows Freud’s own dynamic model of mind, both in theory and in practice.
This is so despite its important differences from Freud, which we will also be detailing
(the title of the book echoes a famous work by Freud)

על הספר

חידת הילדות חושף בפנינו את מבוכי התפתחות רגשית, את חוויות הילדות המוקדמות ואת ” אוצרות הנפש” הטמונים בנו. הספר פותח צוהר לעצמנו פנימה, לתפישתנו הסובייקטיבית את המציאות ולמחוללי סערות רגשיות בנו כמו: קנאה, פרידה וחשש מהזר.
הספר מאפשר לנו כמבוגרים, כהורים וכאנשי מקצוע, נגישות טובה יותר לחידת הילדות החבויה בנו ובשותפינו לדרך- ילדים,בני זוג ומטופלים. התובנות החדשות עשויות לשפר את יכולתנו להשפיע על התפתחות הייחודיות, על הכישורים לאהוב, ליהנות ולגעת באושר, להיות יצירתיים ולחוות את הזוגיות כמעשה אמנות ביחד ובנפרד. חידת הילדות נכתב בעקבות הנחיית סמינר רב שנים בחוג לפסיכותרפיה בנושא התפתחות הרגשית של הילד. פרקי הספר שזורים בדוגמאות רבות מחיי היומיום, במובאות מהספרות היפה ובסיפורים מרגשים ממפגשים טיפוליים- דרכם ניתן להגיע ליתר הבנה של מקורות הסיפור האישי.

על הספר
אחת לשבוע , בימי שלישי בין השעות עשר ושתים עשרה לפני הצהרים מתקיימת הצגה קלינית לסטודנטים לרפואה , באולם ההרצאות הגדול הנקרא על שם מייסד בית המרפא , פרופסור יקומפקוש . הסטודנטים יושבים בשורות בחצי גורן , הרופאים בשורה הראשונה . במרכז הזירה המוגבהת ניצב לו מנהל המוסד , פרופסור שטורמדרנג , הדומה כשתי טיפות מים לדון קישוט בציור של פיקאסו , ובונה עבור התלמידים את יסודות הרפואה הפסיכיאטרית . שטורמדרנג מתנשא לגובה רב . יציבתו מוטלת בספק . בהליכה הריהו מתנדנד , ולעולם אינו מתנהל בקו ישר. גופו הארוך והדקיק שט בתנועה בראונית לכל כיווני הרוח . כל ניסיון להתמקד בדמותו נידונה לכישלון , שהרי באותו רגע ממש הוא כבר מצוי במקום אחר . וכשם שאין לדעת בכל רגע נתון היכן בדיוק הוא נמצא בחלל , כך גם אין איש אינו יודע מה הוא חושב או מרגיש . הריהו כאותו צלופח החומק מבין הידיים .

הוא משדר אקסטרוברטיות , אך לעולם אין לדעת אם זהו שטורנדרנג האמיתי או ההצגה .
מהי הפסיכיאטריה בעיניו ? קשה לנחש . מכל מקום הבחירה בה כתחום התמחות לא נבעה מתוך משאת נפש . את הרפואה כמשלח יד לא הוא בחר, אלא הוריו. זו הייתה שאלה של כבוד המשפחה , ושטורמדרנג היה תמיד בצד של הכבוד . בכל מקרה לא היה לו שום רעיון מקורי אחר משלו . על ההתמחות היה עליו להחליט בכוחות עצמו . וכיוון ששטורנדרנג היה פלגמט על פי טבעו , בחר בעיסוק שיפריע ככל שפחות לשלוות נפשו . עבודה בישיבה בצל . כך הוא סבר משום מה … חדרו המרווח , שעל כתליו תלויים מאורות הפסיכיאטריה , מצויד בין השאר בכורסה מיוחדת לרגעי סיאסטה . בשעה אחת בצהרים בדיוק הוא נוהג לנעול את חדרו לשעת נמנום . הסיאסטה היא מרגעי השיא של יום עבודתו . איש אינו מהין להפריעו .
הספר יצא בהוצאת “גוונים”. הפרק נשלח באדיבות המחבר ובאישור ההוצאה.

הינכם מוזמנים להרצאת המשך של ד”ר ניצה ירום, מחברת הספר ‘סיפורי גוף’ במסגרת סדרת “מפגשים בין השורות” בנושא: “הגוף במרחב הטיפולי” . לאור הצלחת הרצאתה הקודמת ועל פי בקשת הקהל – יורחב הדיון בנושא זה.
הרצאת ההמשך עומדת בפני עצמה – כך שמוזמנים גם אלו שלא נכחו בהרצאה הקודמת.

הגוף במרחב הטיפולי: עידכונה של הטכניקה הטיפולית
המרחב של חדר הטיפולים מכיל שני סובייקטים. זוהי נוכחות פיזית ונפשית שמאפשרת למטפלים לחוות, לחוש ולהכיר באופן מובנה אספקטים גופניים של מטופלים.
בהרצאתי אציג מספר מאפיינים של יכולת כילול זו. אראה כיצד התעניינותו של המטפל בתופעות מובחנות בגופו של המטופל ובגופו שלו תיתרם על ידי אימוץ בד-בבד של 3 נקודות מבט פסיכואנליטיות: היצרית, הקשרית והבינסוביקטיבית, ועל ידי התאמתם של העקרונות הטיפוליים-האנליטיים הבסיסיים: התייחסות לגופני כביטוי העצמי או כהתנגדות, כחלק מתהליך ההעברה, וכמזין את ההעברה הנגדית ואת היכולת לפרש (כאשר ננוע בין הקונקרטי למטפורי).
משמע – נרחיב את האימון השגור כיום ברישומיהם של הקשרים הראשוניים בגוף ובפנייה אליו בעת מצוקה (דרך מקדוגל, אנזייה, טסטין, אוגדן, ביון ואחרים) לגלויים מיניים, ונמצה את הבנת הנוכחות הגופנית במרחב שבתוכו 2 סובייקטים – מה שמאפשר לנו כמטפלים להתייחס למבוכה

הגופנית, לתופעות גופניות-תחושתיות שונות אצלנו ואצל המטופל
(השמנה, הרדמות, גועל), מתוך הדהוד רפלקטיבי כאל מאגר חוויות משותף, בר חקירה, ולא דווקא מעליב או מביך.
ניראה שניתן להתאים את הטכניקה הטיפולית-אנליטית לכילול הגוף-נפש, בעיקר על ידי הרחבת מודעות המטפל לגופניות בכלל ולגופו בפרט, כחלק חשוב בהעברה הנגדית, המשליך על היבטים טכניים אחרים. האימון בהתייחסות לגופנו, לדוגמא – לפנים, לגוף, ולחזה הניגלים והנחווים, כחלק מן האני הנפשי-גופני-מיני הנשי או הגברי שלנו, יאפשר מרחב לחוויה ולחקירה.
אחדים מביטויי הגופניות ההדדיים השונים ואת הדגשי הטכניקה המתבקשת אציג ואדגים בהרצאתי.

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב הפקולטה למדעי הבריאות – ביה”ס ללימודי המשך ברפואה – התכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה
יחד עם הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה ויחד עם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
שמחים להזמינכם ליום עיון בנושא: “מי צריך נוירו פסיכואנליזה?”
אשר יתקיים ביום ג’ ה- 11.1.11
במרכז הרפואי סורוקה באר-שבע

הקשר הטיפולי בעקבות גוגל, פייסבוק , אימייל ואסאמאסים.
אמירה אור / מכללת סמינר הקיבוצים
הנורמות המקובלות לגבי קשר בין מטפלים ומטופלים מחוץ לשעה הטיפולית נקבעו בראשית המאה העשרים. שינויים טכנולוגיים דרמטיים התרחשו מאז והביאו לשינוי מהותי בהרגלי התקשורת הרווחים . מאמר זה דן בהשפעת השינויים הטכנולוגיים על הקשר הטיפולי לאור שכיחות השימוש בדואר אלקטרוני, מסרונים, רשתות חברתיות וגוגל. המאמר בודק את השפעת התקשורת האלקטרונית והמידע החופשי באינטרנט על חוויית הפרטיות והאנונימיות של מטפלים ועל הקשר עם מטופליהם. כמו כן מועלית הטענה שבמקרים רבים, כמו למשל בטיפול במתבגרים המתמודדים עם חרדה חברתית או בזמן משבר, ההיענות לצורך בתקשורת כתובה באמצעות מסרונים ודואר אלקטרוני מקדמת את הקשר הטיפולי ומאפשרת חיזוק הברית טיפולית.

החיים ללא זולתעצמי הם לעולם חיים מפוצלים, אך אין זה פיצול בין טוב לרע, כפי שטוענים קרנברג ואחרים, אלא פיצול בין ייאוש לתקווה. האדם אינו חצוי לשניים, חלקו רע והרסני, ואילו חלקו האחר טוב. אלא הוא אדם פצוע, שחלקו מיואש, חי בחיים אפורים, ללא זולתעצמי, וחלקו האחר ממשיך לחפש לעצמו זולתעצמי. החיפוש הוא נציג התקווה. לעולם מתקיימת התקווה למצוא בו את “המושיע”, אך במקום מושיע, לעתים נמצא אובייקט המבקש לנכס את האדם לעצמו. במקרים אלו מדובר בשחזור של אובייקט שאינו פנוי עבור האינדיווידואל הנזקק, ובכך אינו יכול להבנות אותו. ההפך: הוא (האובייקט) דורש אותו ( את האינדיווידואל) לתנאיו שלו (של האובייקט).

בכך בא, למעשה, לידי ביטוי האדם הטרגי, כפי שהגדירו קוהוט: אדם שאינו מסוגל לממש את גרעין העצמיות שלו מפאת שחזורן המתמיד של חוויות פוצעות, והוא מוצא את עצמו מיואש וגונז את תקוותיו לחיים אחרים.
האכזבה הרובצת לפתחו של בעל האישיות הגבולית, בעיקר משום שלא ידע מימיו חוויות אחרות, מעלה אותו על מה שנראה לעתים כמסלול של התקרבות-התרחקות שבו הוא נע.
נאמר בתיאוריות אחרות, כי הסובל מהפרעה גבולית אינו יודע אינטימיות מה היא, ולכן אינו מסוגל לקביעוּת אובייקט ולקירבה. מבט פנימי אמפתי מציע התבוננות חומלת על מקומות של שבר. כל אכזבה כמוה כרותחין הנשפכים על כווייה שלא הגלידה. הניסיון להתמודד עם אכזבה לובש צורת חתירה חוזרת ונשנית להשיג הדהוד אמפתי, לגייס את האחר להיות המרפא. הצימאון לאהבה הוא הקול, הצעקה, החתכים, הפגיעות העצמיות. אין מנוחה לרגע, אין ויתור לרגע. יחד עם זאת קיים פחד עצום מפני חוויה של מזיגה עם זולתעצמי. כל מפגש מהסוג הנחשק מקפל בתוכו גם את סכנת הרה-טראומטיזציה של חוויית התפרקות חוזרת ומוכרת. וכך נע העצמי הפגוע בין הרצון להתקרב ולהשיג לכידות, לבין האימה מפני פציעה חוזרת.

מתוך הדיון המקוון על תורת יונג בהנחיית נתי פרי.

אריך נוימן כותב את ספרו “פסיכולוגיית-המעמקים ומוסר חדש” לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מנסה להבין את בעיית הרוע בעולם בעקבות המלחמה והשואה ומציין שלמרות שהמדע והטכניקה מציגים את יכולתה של התודעה לנצח את הטבע הפיזי, הרי כוחה של התודעה להשתלט על הטבע הנפשי הוא דל . נוימן טוען שהאכזריות הרבה שהתגלתה במלחמה ובשואה הינה ביטוי להתפרצות קולקטיבית של הרע שבאדם ורואה בכך כישלון של המוסר האנושי המכונה על ידו “מוסר ישן”, שעומד חסר אונים ומתקשה לשלוט ברוע. הוא רואה בניטשה וביונג כמבשרי המוסר החדש ומנסה להגדיר את אפיוניו של מוסר זה לעומת המוסר הישן.

ב. התנועה האנושית היא הביטוי החיצוני של תפקודי העצמי
“האורגניזם מחבר ומספר סיפורים במולטימידיה”
אוליבר זקס
גוף, תנועה, רגשות ותפיסה הם מערכת אינטראקטיבית אחת – מערכת העצמי. כל הפרדה ביניהם היא הפרדה ברמת ההמשגה ולצורך הדיון, אך אסור שתטעה אותנו לחשוב שיש כיסוי להמשגה כזאת בחוויה הסובייקטיבית. בקליפת המוח (הקורטקס) יש שזירה מבנית והתפתחותית בין המערכת החושית, המערכת הרגשית, המערכת המוטורית, ומרכזי התפיסה והקוגניציה.
ב’ בראון, שהייתה שותפה לפיתוח הביסוס המדעי של המשוב הביולוגי, כותבת בספרה:
“כל כך הורגלנו בחינוכנו להתייחס לעולם החיצוני, עד כי אנחנו מתייחסים אל השרירים רק מצד תרומתם לעיסוקים היום-יומיים בהישרדות נפשית וחברתית. (אך) יש סיבות רבות להאמין, שחוויות השרירים עשויות לקחת את הנפש לאופקים, שטרם נחקרו. מחוזות שבהם הגוף והנפש יכולים להתאחד במציאת הבנה טובה יותר של העצמי” (תרגום שלי, יש”ל).
בספר זה, המושג “תנועה” או “תנועתיות” מציין את סך כל הפעולות והמצבים הגופניים המהווים – במודע או שלא במודע – חלק בלתי נפרד של כל חוויה רגשית ושל כל התנהגות חיצונית. במשמעות הרחבה הזאת, כל “תנועה” מכילה, בו זמנית, רמות שונות והבטים שונים. ההפרדה בין הרמות וההבטים היא לצורך ההבהרה בלבד. במציאות הם שזורים אלה באלה למקשה פסיכו-פיסית אחת.