החיים ללא זולתעצמי הם לעולם חיים מפוצלים, אך אין זה פיצול בין טוב לרע, כפי שטוענים קרנברג ואחרים, אלא פיצול בין ייאוש לתקווה. האדם אינו חצוי לשניים, חלקו רע והרסני, ואילו חלקו האחר טוב. אלא הוא אדם פצוע, שחלקו מיואש, חי בחיים אפורים, ללא זולתעצמי, וחלקו האחר ממשיך לחפש לעצמו זולתעצמי. החיפוש הוא נציג התקווה. לעולם מתקיימת התקווה למצוא בו את “המושיע”, אך במקום מושיע, לעתים נמצא אובייקט המבקש לנכס את האדם לעצמו. במקרים אלו מדובר בשחזור של אובייקט שאינו פנוי עבור האינדיווידואל הנזקק, ובכך אינו יכול להבנות אותו. ההפך: הוא (האובייקט) דורש אותו ( את האינדיווידואל) לתנאיו שלו (של האובייקט).

בכך בא, למעשה, לידי ביטוי האדם הטרגי, כפי שהגדירו קוהוט: אדם שאינו מסוגל לממש את גרעין העצמיות שלו מפאת שחזורן המתמיד של חוויות פוצעות, והוא מוצא את עצמו מיואש וגונז את תקוותיו לחיים אחרים.
האכזבה הרובצת לפתחו של בעל האישיות הגבולית, בעיקר משום שלא ידע מימיו חוויות אחרות, מעלה אותו על מה שנראה לעתים כמסלול של התקרבות-התרחקות שבו הוא נע.
נאמר בתיאוריות אחרות, כי הסובל מהפרעה גבולית אינו יודע אינטימיות מה היא, ולכן אינו מסוגל לקביעוּת אובייקט ולקירבה. מבט פנימי אמפתי מציע התבוננות חומלת על מקומות של שבר. כל אכזבה כמוה כרותחין הנשפכים על כווייה שלא הגלידה. הניסיון להתמודד עם אכזבה לובש צורת חתירה חוזרת ונשנית להשיג הדהוד אמפתי, לגייס את האחר להיות המרפא. הצימאון לאהבה הוא הקול, הצעקה, החתכים, הפגיעות העצמיות. אין מנוחה לרגע, אין ויתור לרגע. יחד עם זאת קיים פחד עצום מפני חוויה של מזיגה עם זולתעצמי. כל מפגש מהסוג הנחשק מקפל בתוכו גם את סכנת הרה-טראומטיזציה של חוויית התפרקות חוזרת ומוכרת. וכך נע העצמי הפגוע בין הרצון להתקרב ולהשיג לכידות, לבין האימה מפני פציעה חוזרת.