מתוך הדיון המקוון על תורת יונג בהנחיית נתי פרי.

אריך נוימן כותב את ספרו “פסיכולוגיית-המעמקים ומוסר חדש” לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מנסה להבין את בעיית הרוע בעולם בעקבות המלחמה והשואה ומציין שלמרות שהמדע והטכניקה מציגים את יכולתה של התודעה לנצח את הטבע הפיזי, הרי כוחה של התודעה להשתלט על הטבע הנפשי הוא דל . נוימן טוען שהאכזריות הרבה שהתגלתה במלחמה ובשואה הינה ביטוי להתפרצות קולקטיבית של הרע שבאדם ורואה בכך כישלון של המוסר האנושי המכונה על ידו “מוסר ישן”, שעומד חסר אונים ומתקשה לשלוט ברוע. הוא רואה בניטשה וביונג כמבשרי המוסר החדש ומנסה להגדיר את אפיוניו של מוסר זה לעומת המוסר הישן.

הפונקציות המארגנות של החלום / ג’יימס ל’ פוסייג’ / תרגום: אנאלו ורבין

ראה אור במקור: Contemporary Psychoanalysis 33: 429-458 (1997)

כאשר פרויד כינה את החלום “דרך המלך ללא מודע”, הוא הכתיר את החלומות כערוץ המרכזי המוביל ללא מודע. פרויד דימה בעיני רוחו את הלא מודע כמעיין בלתי נדלה של אנרגיות דחפיות (אינסטינקטואליות) המבקשות פורקן, וכמיכל של פנטזיות וזכרונות החסומים מלהגיע אל המודע. הלא-מודע הדינמי סיפק הסבר לאי הרציונליות המחלחלת בבני האדם ופרויד ראה אותו כאחד משלוש התגליות המדעיות הגדולות ביותר (האחרות היו תגליותיהם של קופרניקוס ודרווין) שהדיחו את בני האדם מרום מעמדם.

ב. התנועה האנושית היא הביטוי החיצוני של תפקודי העצמי
“האורגניזם מחבר ומספר סיפורים במולטימידיה”
אוליבר זקס
גוף, תנועה, רגשות ותפיסה הם מערכת אינטראקטיבית אחת – מערכת העצמי. כל הפרדה ביניהם היא הפרדה ברמת ההמשגה ולצורך הדיון, אך אסור שתטעה אותנו לחשוב שיש כיסוי להמשגה כזאת בחוויה הסובייקטיבית. בקליפת המוח (הקורטקס) יש שזירה מבנית והתפתחותית בין המערכת החושית, המערכת הרגשית, המערכת המוטורית, ומרכזי התפיסה והקוגניציה.
ב’ בראון, שהייתה שותפה לפיתוח הביסוס המדעי של המשוב הביולוגי, כותבת בספרה:
“כל כך הורגלנו בחינוכנו להתייחס לעולם החיצוני, עד כי אנחנו מתייחסים אל השרירים רק מצד תרומתם לעיסוקים היום-יומיים בהישרדות נפשית וחברתית. (אך) יש סיבות רבות להאמין, שחוויות השרירים עשויות לקחת את הנפש לאופקים, שטרם נחקרו. מחוזות שבהם הגוף והנפש יכולים להתאחד במציאת הבנה טובה יותר של העצמי” (תרגום שלי, יש”ל).
בספר זה, המושג “תנועה” או “תנועתיות” מציין את סך כל הפעולות והמצבים הגופניים המהווים – במודע או שלא במודע – חלק בלתי נפרד של כל חוויה רגשית ושל כל התנהגות חיצונית. במשמעות הרחבה הזאת, כל “תנועה” מכילה, בו זמנית, רמות שונות והבטים שונים. ההפרדה בין הרמות וההבטים היא לצורך ההבהרה בלבד. במציאות הם שזורים אלה באלה למקשה פסיכו-פיסית אחת.

תקציר ההרצאה לקראת יום העיון:
מבט פסיכואנליטי על אספנות ויצירה – מאיסוף לאספנות ומאובססיביות לאמנותיום עיון באשכול התערוכות על איסוף ואספנות במוזיאון חיפה לאמנות.

לקראת הרצאה ביום העיון הקרוב: “על טיפולים חוצי גבולות: המקרה היהודי-ערבי”. מאת : פרופ’ רמזי סלימאן (ראש החוג לפסיכולוגיה לשעבר באוניברסיטת חיפה) ויפעת היבנר.
ההרצאה תדון בהתקשרויות טיפוליות המתקיימות באזורי גבול שבין שתי קבוצות נבדלות סטאטוס הנמצאות במצב של קונפליקט. נתמקד במקרה היהודי-הערבי ונעלה הרהורים הנסמכים על תובנות מתיאוריות פסיכולוגיות חברתיות, ובעיקר מתיאוריית הזהות החברתית, אודות אינטראקציות אסימטריות בהם המטפל הוא יהודי (משתייך לקבוצת הסטאטוס הגבוה) והמטופל הוא ערבי (משתייך לקבוצת הסטאטוס הנמוך), וביחס לאינטראקציות בהם תקיימת האסימטריה בכוון ההפוך (המטפל ערבי והמטופל יהודי).
ביחס לשני מצבים אלה, נדון בהשפעתו של הקונפליקט הבין-קבוצתי על רבדים גלויים וסמויים של התהליך הטיפולי. בין היתר נצביע על מקורות של התנגדויות מצד המטופל ועל חסר אפשרי ביכולתו של המטפל לאמץ את נקודת מבטו של המטופל. ביחס לשני המצבים הנידונים יועלו מספר הרהורים על הדרך והמידה שבהן ראוי שמטפלים “יכניסו את החוץ פנימה”.
הקדמה ליום העיון ותקצירים

לקראת הרצאה ביום העיון הקרוב:   פסיכותרפיה היא עיסוק שבהיווסדו ובתחילת התקיימותו לפני כ 115 שנה התקיים בשאיפה לבידוד מהעולם החיצוני, להאדרת המימד הפנטזמטי ולצמצום ההיבטים המציאותיים. המרחב המבודד של הטיפול נפרץ במהלך השנים בצורות שונות:  חלקן אקראיות ונקודתיות בזמן, חלקן מתוכננות וארוכות טווח.
לשלוש מהאחרונות שמתרחשות בחמישים-שישים השנים האחרונות אתייחס בהרצאתי:   א. המחקר בפסיכותרפיה,  ב. ההתחשבות בהיבטים הכלכליים של הטיפול ועלויותיו, ג. התייחסות לאירועים בעלי משמעות אתית בטיפול.
בהרצאה אדון במשמעות החדירות המתוארות על הפסיכותרפיה כעיסוק פרופסיונאלי.

האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה חרט על דגלו מתמיד את נושא קידום הפסיכותרפיה בישראל, קידום הרמה המקצועית של העוסקים בתחום, תוך הקפדה על שמירת האתיקה המקצועית ועל קידום התודעה הציבורית בנושאי הפסיכותרפיה.

בימים אלו האיגוד רואה חשיבות רבה לויכוח הציבורי הער סביב חוק הפסיכותרפיה, ויכוח שהיינו עדים לו גם בשאלת המינוי של פרופ’ יואל אליצור לראש מועצת הפסיכולוגים.
האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה מברך את פרופ’ אליצור על מינויו– ומקווה לשיתוף פעולה ודו שיח פורה עם מועצת הפסיכולוגים, וכן עם הסתדרות הפסיכולוגים, איגוד הפסיכולוגים הקלינים, איגוד הפסיכיאטריה ואיגוד העובדים הסוציאלים.

כאיגוד המאגד בתוכו פסיכותרפיסטים ממקצועות שונים: פסיכולוגים קליניים, עו”ס קליניים ופסיכיאטרים, ברצוננו לפעול לשמירה על מסגרת הדרישות המקצועיות בתחום הטיפול הנפשי. טובת המטופלים לנוכח עינינו, התחום רגיש ולכן דורש רקע ומיומנות מתאימים והתמחות קפדנית ומבוקרת. בימים אלה שוקד האיגוד על קביעת קריטריונים לגבי ההכשרה הנאותה הנדרשית ממי שרוצה להיות פסיכותרפיסט מקצועי. כמו כן האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה פתוח לשמיעת דעות שונות, וכל מי שמעוניין להביע את דעתו מוזמן לשלוח אותה למזכירות האיגוד.

בברכה,
וועד האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה

חברי איגוד וגם פסיכותרפיסטים עמיתים, מוזמנים לשלוח לפרסום באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה את עבודת הגמר שכתבו לסיום לימודי הפסיכותרפיה, עבודת גמר לאוניברסיטה או מאמרים והרצאות.
נא לשלוח כקובץ וורד מצורף ל-   מזכירות האיגוד כתובת iapsych@013net.net  
הערות:
1. יש להשמיט חלקים קליניים רגישים. ניתן לפרסם בדומה לפרסום בכתב עת פתוח. ניתן לשלוח רק את החלקים התיאורטים (מבוא וסיכום, למשל).
2. ניתן לפרסם רק חלק מהעבודה בכל אורך שתרצו.
3. ניתן גם לפרסם תמצית מהעבודה.
4. אנו מודעים לכך שיש כותבים שמתכננים לפרסם בכתבי-עת מקצועיים. ניתן לשלוח טקסטים שאינכם מתכננים לפרסם.
5. כמו כן – לרבים מכם יש עבודות גמר שנכתבו לפני מספר שנים, וכבר התרחקתם מפיתוח או פרסום שלהם.  זאת ההזדמנות. במקום שישארו חבויים לתמיד, ניתן לפרסם לטובת כלל הקוראים.

העבודות תפורסמנה במדור הספרים והמאמרים. מאמרים ופרקים מספרים

דברים לערב לכבוד הספר “אמהות – מבט מן הפסיכואנליזה וממקום אחר” בעריכת אמיליה פרוני
(בית אריאלה, 23 דצמבר 2009 )

פרופ’ מירה זכאי.
על הקול האימהי במוזיקה ווקאלית-קלאסית כתבתי מאמר, המונח לפניכם בספר שלכבודו התכנסנו כאן, ובו מככבות לא מעט אמהות רעות, מלכת הלילה האכזרית שמנסה לשכנע את פמינה להרוג, ולבצע את נקמתה שלה, מדאה שרוצחת ילדיה כדי “לסגור חשבון” עם יאסון, לידי מקבת שידיה נוטפות דם ועוד נשים שאינן נענות לאינסטינקט האימהי (מלשון אימהות” או זה שמלשון “אימהיות”).
ובהקשר זה אני רוצה לספר על המפגש שלי כאמן וכאם עם שלוש יצירות אליהן התייחסתי במאמר, ושבביצוען זכיתי להשתתף. זכייה זו אלצה אותי להתעמת ולהתמודד עם האמהות שלי עצמי ולפגוש בה פינות סמויות שלא הכרתי, או לא רציתי להכיר.

העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000).
בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה (הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (   hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.