מאמר זה נכתב מעמדת הנחיה המשלבת בין המודלים והגישות התיאורטיות השונות, כמו גם בין החוויה לבין הידע. עמדה זו מתבססת על התפיסה הדינאמית – אנליטית ודרכי ההנחיה המקובלות הנובעות ממנה, אבל מתווספת עליה גם ראיה נרטיבית של הקבוצה כ”מספרת סיפור”.

סיפור אותו על המנחה לפענח באופן פעיל ובעזרת פענוח זה נוצר בקבוצה מרחב גדול יותר של משחקיות, יצירה והתחדשות, הן עבור המנחה והן עבור המשתתפים.
אפשר לומר שההבדל בין שתי גישות אלה גדול: שפתן שונה, הנחות המוצא ושיטות הטיפול שונות, תפיסת נפש הפרט ומקור בעיותיו שונה ואף נראית הפוכה. אבל חלק מן הרעיונות דומים ומשותפים, במיוחד אלו הנובעים מן הביקורת הפוסט מודרנית: 1. שתיהן מדגישות את היחסים והאינטראקציה עם הסביבה כבסיס להתפתחות, להיווצרות הקושי ולכן גם כבסיס לטיפול ולשינוי. 2. שתי הגישות מבחינות בין המרכיב הגלוי / המודע לבין מרכיבים נסתרים / לא מודעים אצל היחיד. 3. נובע מסעיף קודם, עיקר הטיפול עוסק בהרחבת המודעות/ הזהות על ידי הכרה וקבלה של החלקים שהורחקו ונעדרו ממנה. 4. שתי הגישות מדגישות את חשיבות השפעתם של יחסי הכוח והסמכות.

על הספר
פרק המבוא מתוך הספר: “שבירה ותיקון- מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית”. נשלח לאתר האיגוד לפסיכותרפיה ע”י המחבר באישור הוצאת “מס”.
בכל הדורות, בכל התרבויות, אנשים רבים חשו שהם שרויים במצוקה, שחייהם אינם מספקים, שהם אינם מאושרים, אינם מממשים את תפיסתם לגבי חיים ראויים
וטובים. לפחות לחלק מאותן מצוקות מקור פנימי ולא חיצוני: לא עולם עוין עומד מול האדם, אלא שהוא עצמו מחבל באושרו מסיבה כזו או אחרת. האדם עצמו מואס בכל טוב שבידו, נכנס למערכות יחסים שסופן ברור מראש, מתעקש על מאבקים שידוע לו היטב כי יינזק בהם. לעיתים הוא מוצף בתחושות מאמללות, שלא רצה בהן ולפי תחושתו לא הוא שיצרן, ובכל זאת ידוע לו שהן באות ממקור כלשהו בתוכו, ולא מהעולם הסובב.
מצוקות כאלו – תשוקות הרסניות, פחדים בלתי מוסברים, דיכאונות ומחשבות טורדניות –

נקראות ‘מצוקות נפשיות’. כל תרבות מוצאת לה את הדרך הראויה, מבחינתה, להתמודד עמן, ואת המומחה האמור לסייע לסובל מהן בהתמודדותו. יש דוגמאות רבות ל’מומחים’ כאלו: השמאנים של העידן העתיק, הגורואים וה’מוארים’ בעולם המזרחי, חלק מהפילוסופים של יוון. בעולם היהודי שימש הרב, לעיתים קרובות, בתפקיד זה, ובתקופה מאוחרת יותר היה זה תפקידם של המשגיח המוסרי או של הרבי החסידי. בעולם המערבי הוטלו התפקידים הללו על הכומר, ובעידן ההשכלה עבר התפקיד אל הרופא, ואחר כך אל הפסיכולוג.

ב. התנועה האנושית היא הביטוי החיצוני של תפקודי העצמי
“האורגניזם מחבר ומספר סיפורים במולטימידיה”
אוליבר זקס
גוף, תנועה, רגשות ותפיסה הם מערכת אינטראקטיבית אחת – מערכת העצמי. כל הפרדה ביניהם היא הפרדה ברמת ההמשגה ולצורך הדיון, אך אסור שתטעה אותנו לחשוב שיש כיסוי להמשגה כזאת בחוויה הסובייקטיבית. בקליפת המוח (הקורטקס) יש שזירה מבנית והתפתחותית בין המערכת החושית, המערכת הרגשית, המערכת המוטורית, ומרכזי התפיסה והקוגניציה.
ב’ בראון, שהייתה שותפה לפיתוח הביסוס המדעי של המשוב הביולוגי, כותבת בספרה:
“כל כך הורגלנו בחינוכנו להתייחס לעולם החיצוני, עד כי אנחנו מתייחסים אל השרירים רק מצד תרומתם לעיסוקים היום-יומיים בהישרדות נפשית וחברתית. (אך) יש סיבות רבות להאמין, שחוויות השרירים עשויות לקחת את הנפש לאופקים, שטרם נחקרו. מחוזות שבהם הגוף והנפש יכולים להתאחד במציאת הבנה טובה יותר של העצמי” (תרגום שלי, יש”ל).
בספר זה, המושג “תנועה” או “תנועתיות” מציין את סך כל הפעולות והמצבים הגופניים המהווים – במודע או שלא במודע – חלק בלתי נפרד של כל חוויה רגשית ושל כל התנהגות חיצונית. במשמעות הרחבה הזאת, כל “תנועה” מכילה, בו זמנית, רמות שונות והבטים שונים. ההפרדה בין הרמות וההבטים היא לצורך ההבהרה בלבד. במציאות הם שזורים אלה באלה למקשה פסיכו-פיסית אחת.

ההרצאה סוקרת בתמציתיות את התפתחותן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מתחילת דרכן ועד היום ומציעה כיוונים אפשריים להמשך דרכן.  ההרצאה ניתנה בפאנל בנושא “פורום פתוח על הפסיכותרפיה”  בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה  שנערך בבמלון “השרון” הרצליה    16.2.05

בהרצאה מועלת הטענה שהפסיכותרפיה והפסיכואנליזה מבורכות בפעילות תיאורטית וקלינית עשירה מאד שמייצרת ידע רב אך עולים ספקות באשר לרלבנטיות של הידע המצטבר לצרכיו של המטופל המודרני.

העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000).
בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה (הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (   hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.

פרק מתוך ‘הקוסם, השוטה והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה’.
הוצאת מודן. 2008. מאת:  רות נצר
תורות הנסתר מבוססות על ההכרה שיש ידע נסתר (הידע הגנוז במעמקים, בלא-מודע), שהוא האמת הגדולה, שהנפש זקוקה לו למען ההתפתחות הרוחנית המלאה, התפתחות שהיא בעלת חוקיות פנימית וקשורה באופן סינכרוני עם חוקי היקום ותהליכיו. תורות הנסתר עוסקות בידע שמטיבו נסתר הוא, אינו מודע ואינו נגיש לתודעה הרציונלית הרגילה. הוא ידע נסתר גם משום ששומרים אותו נסתר, כדי שיגיע רק למיועדים לו, ליודעי ח”ן, למתאימים-לראויים לקבלתו, בחוג פנימי של יודעי דבר.
קלפי הטארוט הם צפנים של ידע על מבנה הנפש ותהליכיה ושל אופני התמודדות עם המציאות החיצונית והפנימית. ידע זה מתחבא בקלפים שהתחזו לקלפי משחק וניבוי, המתגלים עתה כנושאי ידע שהלא-מודע הקולקטיבי מעביר אלינו לקראת עידן שבו נהיה מוכנים לקבל אותו.

הטארוט, כמו האלכימיה, וכמו כל פעילות של תורות הנסתר, מאפשר התפתחות אישית ונועד לה, ולכן הוא מאיים על תודעת הממסד, ששואף לשימור המסורת השמרנית. לכן זוכה הוא לזלזול ומצוי בשוליה. גם משום כך הטארוט התחפש למשחק חברתי תמים של קלפים בחצרות אירופה, או שהיה נחלתם של הצוענים, דמויות סף בשולי החברה, שהם נושאי הידע הזר, פורץ הגבולות, המאיים והמקסים. לכן מייחס גארסיה מארקֶס בספר ‘מאה שנים של בדידות’ לצועני
את תפקיד הרמס מורה הדרך; תפקיד של השליח, שמביא את הידע האלכימי מוצפן בגווילים עתיקים שיש לפענחם, ואת המעבדה האלכימית שבאמצעותה מנסה הגיבור להגיע להבנות חדשות של היקום.

על הספר
אנו שמחים להזמינכם למפגש במסגרת סדרת “מפגשים בין השורות”, ערב עם מטפל השולח ידו בעט.  הפעם מוקדש הערב לספר המכיל קובץ מאמרים בעריכתה של אמיליה פרוני “אמהוּת: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר“. בהוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד 2009.

בערב ישאו דברים: גב’ אמיליה פרוני, עורכת הספר וכן כותבי הפרקים הבאים-
פרופ’ שמואל ארליך– “מקום האב באמהוּת ואמהוּתם של גברים מטפלים”
פרופ’ מירה זכאי– “קולה של האם במוזיקה הווקאלית”
פרופ’ יוליה מירסקי – “אמהות מרוסיה בישראל”
כמו כן: גב’ אירנה מלניק – תגיב על השער הרביעי בספר : “אמהוּת במלחמה”.
על המרצים:
* גב’ אמיליה פרוני – פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון ון ליר בירושלים , מדריכה בתוכנית ללימודי המשך לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן.
עורכת הספרים “המשחק: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר” (ידיעות אחרונות 2002) ו”הזמן: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר”
(מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 2004).
* פרופסור שמואל ארליך, לשעבר יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל, כיהן כפרופסור בקתדרה לפסיכואנליזה ע”ש זיגמונד פרויד ופרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה , האוניברסיטה העברית בירושלים. אנליטיקאי מנחה, מורה ומדריך, המכון הישראלי לפסיכואנליזה.
* פרופ’ יוליה מירסקי, פסיכולוגית קלינית ומרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון
* פרופ’ מירה זכאי , בית הספר למוסיקה ע”ש בוכמן-מהטה, הפקולטה לאמנויות ע”ש דוד ויולנדה כץ, אוניברסיטת תל-אביב
* גב’ אירנה מלניק, אנליטיקאית מנחה, מורה ומדריכה במכון הישראלי לפסיכואנליזה
מאמר זה הוא פרק המבוא בספר אמהוּת: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, בעריכת אמיליה פרוני, ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2009.
הותר לפרסום באתר האיגוד לפסיכותרפיה ע”י המחברת וע”י ההוצאה.

על הספר – מאת רות נצר, הוצאת כרמל
‘השלם ושברו’ – מיתוס, ספרות, שירה – כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג
עטיפה אחורית של הספר
הפסיכולוגיה בת זמננו לומדת מהספרות על עמקי נפש האדם ושופכת על תהליכים אלה אור מחודש.
המאמרים שכונסו בספר זה עוסקים בחקר יצירות מהספרות העברית והכללית, וכן מסות על הסמל, והדימוי, השירה והאמנות. בסיוע המבט של פסיכולוגית המעמקים של יונג. השלם ושברו הוא השלם המכיל את שבריו וגם השלם ופשרו.
“מר מאני מוריד את כל כובעיו בפני הפרשנות שלך… האופציה היונגיאנית היא פחות לוחצת
על הטקסט מזו הפרוידיאנית ודווקא מטפלת ברַכּוּת ובפתיחות בטקסט”. (א.ב. יהושע)
“שמחתי לקבל את מאמריך המצוינים מאירי העיניים והמשמעותיים כל כך.

מאמריך עמוקים ומקיפים ועשירים – בבחינת עולם ומלואו. למדתי המון ממאמר אחד שלך יותר מאשר ממאמרים רבים אחרים: יונג, קבלה, אלכימיה, מקומו של האיד, ספרות, נפש, אינסוף משמעויות. הספר בעל השם האוקסימורוני ‘השלם ושברו’ יהיה בטח יצירת מופת”. (פרופ. ניצה בן דב)

עבודות גמר בפסיכותרפיה
חברי איגוד וגם פסיכותרפיסטים עמיתים, מוזמנים לשלוח לפרסום באתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה את עבודת הגמר שכתבו לסיום לימודי הפסיכותרפיה, עבודת גמר לאוניברסיטה או מאמרים והרצאות.
נא לשלוח כקובץ וורד מצורף לכתובת מזכירות האיגוד
הערות:
1. יש להשמיט חלקים קליניים רגישים. ניתן לפרסם בדומה לפרסום בכתב עת פתוח.
ניתן לשלוח רק את החלקים התיאורטים (מבוא וסיכום, למשל).
2. ניתן לפרסם רק חלק מהעבודה בכל אורך שתרצו.
3. ניתן גם לפרסם תמצית מהעבודה.
4. אנו מודעים לכך שיש כותבים שמתכננים לפרסם בכתבי-עת מקצועיים. ניתן לשלוח טקסטים שאינכם מתכננים לפרסם.
5. כמו כן – לרבים מכם יש עבודות גמר שנכתבו לפני מספר שנים, וכבר התרחקתם מפיתוח או פרסום שלהם. זאת ההזדמנות. במקום שישארו חבויים לתמיד, ניתן לפרסם לטובת כלל הקוראים.
העבודות תפורסמנה במדור הספרים והמאמרים. למשלוח עבודות גמר לאיגוד