פרק מתוך ‘הקוסם, השוטה והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה’.
הוצאת מודן. 2008. מאת:  רות נצר
תורות הנסתר מבוססות על ההכרה שיש ידע נסתר (הידע הגנוז במעמקים, בלא-מודע), שהוא האמת הגדולה, שהנפש זקוקה לו למען ההתפתחות הרוחנית המלאה, התפתחות שהיא בעלת חוקיות פנימית וקשורה באופן סינכרוני עם חוקי היקום ותהליכיו. תורות הנסתר עוסקות בידע שמטיבו נסתר הוא, אינו מודע ואינו נגיש לתודעה הרציונלית הרגילה. הוא ידע נסתר גם משום ששומרים אותו נסתר, כדי שיגיע רק למיועדים לו, ליודעי ח”ן, למתאימים-לראויים לקבלתו, בחוג פנימי של יודעי דבר.
קלפי הטארוט הם צפנים של ידע על מבנה הנפש ותהליכיה ושל אופני התמודדות עם המציאות החיצונית והפנימית. ידע זה מתחבא בקלפים שהתחזו לקלפי משחק וניבוי, המתגלים עתה כנושאי ידע שהלא-מודע הקולקטיבי מעביר אלינו לקראת עידן שבו נהיה מוכנים לקבל אותו.

הטארוט, כמו האלכימיה, וכמו כל פעילות של תורות הנסתר, מאפשר התפתחות אישית ונועד לה, ולכן הוא מאיים על תודעת הממסד, ששואף לשימור המסורת השמרנית. לכן זוכה הוא לזלזול ומצוי בשוליה. גם משום כך הטארוט התחפש למשחק חברתי תמים של קלפים בחצרות אירופה, או שהיה נחלתם של הצוענים, דמויות סף בשולי החברה, שהם נושאי הידע הזר, פורץ הגבולות, המאיים והמקסים. לכן מייחס גארסיה מארקֶס בספר ‘מאה שנים של בדידות’ לצועני
את תפקיד הרמס מורה הדרך; תפקיד של השליח, שמביא את הידע האלכימי מוצפן בגווילים עתיקים שיש לפענחם, ואת המעבדה האלכימית שבאמצעותה מנסה הגיבור להגיע להבנות חדשות של היקום.