רונית שי (M.A., הנחית קבוצות בשילוב אומנויות, אונ’ לסלי – בוסטון)*
מעט לפני התחלת הקבוצה אני מספרת לעקיבא, שותפי להנחיית קבוצת ילדים ממשפחות בתהליכי פירוק, שאני מרגישה שאני עובדת בתוך חלום. אני מדברת על זה שחלום הוא לא לינארי כמו שאנחנו מתארים אותו כשאנחנו מתעוררים אלא שקורים בו דברים במקביל, שלפעמים הוא מבהיר ולפעמים מאד מעורפל ושמה שנותן לו משמעות, זה הפירוש ולא הדברים כפשוטם. אני אומרת לו שכשאני זוכרת את התפקיד שלי בתוך החלום של הקבוצה אני יכולה לשאת הרבה יותר את מה שקורה, ובעיקר, אני לא מצפה להצגת תיאטרון מסודרת עם “התחלה, אמצע וסוף” (מפגש 19 מתוך 23 מפגשים).
וויניקוט, בספרו משחק ומציאות כותב: “בהתרגעות הנובעת מאמון ומקבלת מהימנותה המקצועית של המסגרת הטיפולית (ותהא זו מסגרת אנליטית, פסיכותרפויטית, מסגרת של עבודה סוציאלית, מסגרת של ארכיטקטורה וכדומה), יש מקום לרעיון של רצפי מחשבות לא קשורות, שטוב יעשה האנליטיקאי אם יקבל אותן כפי שהן, ולא ישער את קיומו של חוט משמעותי” (ווניקוט, 2003, עמ’ 81). וויניקוט ממשיך לדבר בזכות אי ההגיון כדרך לתקשורת, כדרך ליצור סביבה המאפשרת לנוח וממליץ להזהר “ממאמץ יתר להיות אנליטיקאי מחוכם ולמצוא סדר בתוהו ובוהו” (שם).
מאמר זה עוסק בדרך בה עבדנו עם קבוצת ילדים למשפחות הנמצאות בתהליכי פירוק. Mitchell (אצל Durkin, 1994) טוען שאחד משני הצרכים הגדולים של ילדי גירושין הוא שיהיה להם עם מי לשוחח, במי לבטוח, מישהו שיסביר להם מה קורה ומדוע. ניתן להתייחס להמלצה זו דרך גישה “דידקטית” וניתן להתייחס להמלצה זו בדרך של עבודה עם הלא מודע, דרך פרשנות המאפשרת “לידה של הידע” בניגוד ל”הקניית ידע”. הבחירה שלי כמנחה הייתה לאמץ את המלצתו של לאקאן, הטוען שדי שמילה אחת תבוא במקום מילה אחרת כדי שיווצר מובן (מילר, 2002).
צוות האתר
16.08.2010 
