ההרצאה סוקרת בתמציתיות את התפתחותן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מתחילת דרכן ועד היום ומציעה כיוונים אפשריים להמשך דרכן.  ההרצאה ניתנה בפאנל בנושא “פורום פתוח על הפסיכותרפיה”  בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה  שנערך בבמלון “השרון” הרצליה    16.2.05

בהרצאה מועלת הטענה שהפסיכותרפיה והפסיכואנליזה מבורכות בפעילות תיאורטית וקלינית עשירה מאד שמייצרת ידע רב אך עולים ספקות באשר לרלבנטיות של הידע המצטבר לצרכיו של המטופל המודרני.

לקראת הרצאה ביום העיון הקרוב: אחת הדרכים להתבונן בפסיכותרפיה היא כתהליך של שיקום חופש הבחירה של האדם, תוך איתור וחקירה של אלטרנטיבות להתנהלות קשה ומכבידה בהווה. לעתים קרובות, בתהליך חקירה זה אנו מתעמקים גם בהגבלות על חופש הבחירה ובאי היכולת למצוא חלופות.
בטיפול משפחתי, חוויות אישיות של הורים יוצרות בחירות והגבלות על חופש בחירה עקב הגדרת מצבים כמסוכנים, מאיימים או מקדמים וחיוניים. חוויות הקשורות בשירות צבאי של אחד המבוגרים וחוויות הקשורות במקום העבודה שלהם הם דוגמאות לכך. בנוסף לכך מתקיימת העברה בין דורית של תחושות סכנה או הצלה, ובתהליך זה, חוויות מציאותיות של סבים וסבתות משפיעים גם על נכדיהם.
בהרצאה יובאו דוגמאות מטיפול במשפחות שבהן יש ילדים בעלי “שתיקה בבחירה” כביטוי לחוויות וחששות של הוריהם שצומחות במציאות חיינו פה.
גליה רבינוביץ – מומחית בפסיכולוגיה התפתחותית ובטיפול בשיטת הגשטלט. בי”ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, יחידה ללמודי המשך, חברת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

לקראת הרצאה ביום העיון הקרוב: “על טיפולים חוצי גבולות: המקרה היהודי-ערבי”. מאת : פרופ’ רמזי סלימאן (ראש החוג לפסיכולוגיה לשעבר באוניברסיטת חיפה) ויפעת היבנר.
ההרצאה תדון בהתקשרויות טיפוליות המתקיימות באזורי גבול שבין שתי קבוצות נבדלות סטאטוס הנמצאות במצב של קונפליקט. נתמקד במקרה היהודי-הערבי ונעלה הרהורים הנסמכים על תובנות מתיאוריות פסיכולוגיות חברתיות, ובעיקר מתיאוריית הזהות החברתית, אודות אינטראקציות אסימטריות בהם המטפל הוא יהודי (משתייך לקבוצת הסטאטוס הגבוה) והמטופל הוא ערבי (משתייך לקבוצת הסטאטוס הנמוך), וביחס לאינטראקציות בהם תקיימת האסימטריה בכוון ההפוך (המטפל ערבי והמטופל יהודי).
ביחס לשני מצבים אלה, נדון בהשפעתו של הקונפליקט הבין-קבוצתי על רבדים גלויים וסמויים של התהליך הטיפולי. בין היתר נצביע על מקורות של התנגדויות מצד המטופל ועל חסר אפשרי ביכולתו של המטפל לאמץ את נקודת מבטו של המטופל. ביחס לשני המצבים הנידונים יועלו מספר הרהורים על הדרך והמידה שבהן ראוי שמטפלים “יכניסו את החוץ פנימה”.
הקדמה ליום העיון ותקצירים

לקראת הרצאה ביום העיון הקרוב:   פסיכותרפיה היא עיסוק שבהיווסדו ובתחילת התקיימותו לפני כ 115 שנה התקיים בשאיפה לבידוד מהעולם החיצוני, להאדרת המימד הפנטזמטי ולצמצום ההיבטים המציאותיים. המרחב המבודד של הטיפול נפרץ במהלך השנים בצורות שונות:  חלקן אקראיות ונקודתיות בזמן, חלקן מתוכננות וארוכות טווח.
לשלוש מהאחרונות שמתרחשות בחמישים-שישים השנים האחרונות אתייחס בהרצאתי:   א. המחקר בפסיכותרפיה,  ב. ההתחשבות בהיבטים הכלכליים של הטיפול ועלויותיו, ג. התייחסות לאירועים בעלי משמעות אתית בטיפול.
בהרצאה אדון במשמעות החדירות המתוארות על הפסיכותרפיה כעיסוק פרופסיונאלי.

העיסוק במושג תקווה ובמשמעותו להתמודדות עם מצבי משבר ומצוקה החל למעשה בסוף מלחמת העולם השנייה בעקבות דיווחים של ניצולים ששרדו האת אימת הזוועות של המלחמה (יעקובי, 1989; לוי, 2006). דיווחים אלה הובילו חוקרים וקלינאים לשאול כיצד במצבי אימה ובתנאים תת אנושיים, אנשים מצאו משמעות ולמעשה גילו רגשות חיוביים להתמודדות (פרנקל, 1985; Antonovsky, 1979;). בעקבות כך העניין המחקרי במושג גבר ובשנות החמישים והשישים התפרסמו מחקרים על רגשות חיוביים ומקומם בתהליך הצבת מטרות בחיים (Snyder, Irving, & Anderson 1991; Snyder, 2000).
בהמשך, העיסוק במושג התפתח גם לתהליכים המתרחשים בחדר הטיפול בפסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית (Babits, 2001, Bergin & Walsh 2005; Hoper, 2001; Frank, 1968; Mitshel, 1993). בתווך בלטה העמדה הדיכוטומית מצד אנשי מקצוע כלפי המושג, שהתבטאה בראיית המושג כחיובית ומקדמת תהליכי ריפוי והתמודדות, לצד ראייתה כשלילית על רקע הטענה שהיא מובילה למצבים רגרסיביים ובלתי אדפטיביים (Babits, 2001; Bergin & Walsh 2005; Boris, 1976; Meninnger, 1959; Mitchell, 1993).
מעיסוקי המתמשך בנושא התקווה הן ברמה המחקרית ובעיקר ברמה הקלינית, למדתי שהמושג תקווה התפתח מתהליכים פוליטיים וחברתיים הנוגעים באופן ישיר למושג טראומה (הרמן, 1992 Antonovsky, 1979;) וכתוצאה ישירה מכך, הוא קשור למושג חוסן (   hardiness)
(Kobasa, 1979). שני מרכיבים אלו, תקווה וחוסן, מתחדדים ומתגבשים באמצעות הטיפול הפסיכותרפויתי (לוי, 2006; לוי, 2008 Hobfoll et al, 2007;).
במאמר זה אתאר את התפתחות המושג תקווה עד לגיבושו למושג “תופעת התקווה”, תוך קשירת תהליך התפתחותו למושג טראומה. בהמשך אדגים את תפקידה הייחודי והמשמעותי של התקווה ותופעת התקווה, בהתמודדות עם תוצאות האירוע הטראומתי ואת הקשר ביניהם למושג חוסן.

פרק מתוך ‘הקוסם, השוטה והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה’.
הוצאת מודן. 2008. מאת:  רות נצר
תורות הנסתר מבוססות על ההכרה שיש ידע נסתר (הידע הגנוז במעמקים, בלא-מודע), שהוא האמת הגדולה, שהנפש זקוקה לו למען ההתפתחות הרוחנית המלאה, התפתחות שהיא בעלת חוקיות פנימית וקשורה באופן סינכרוני עם חוקי היקום ותהליכיו. תורות הנסתר עוסקות בידע שמטיבו נסתר הוא, אינו מודע ואינו נגיש לתודעה הרציונלית הרגילה. הוא ידע נסתר גם משום ששומרים אותו נסתר, כדי שיגיע רק למיועדים לו, ליודעי ח”ן, למתאימים-לראויים לקבלתו, בחוג פנימי של יודעי דבר.
קלפי הטארוט הם צפנים של ידע על מבנה הנפש ותהליכיה ושל אופני התמודדות עם המציאות החיצונית והפנימית. ידע זה מתחבא בקלפים שהתחזו לקלפי משחק וניבוי, המתגלים עתה כנושאי ידע שהלא-מודע הקולקטיבי מעביר אלינו לקראת עידן שבו נהיה מוכנים לקבל אותו.

הטארוט, כמו האלכימיה, וכמו כל פעילות של תורות הנסתר, מאפשר התפתחות אישית ונועד לה, ולכן הוא מאיים על תודעת הממסד, ששואף לשימור המסורת השמרנית. לכן זוכה הוא לזלזול ומצוי בשוליה. גם משום כך הטארוט התחפש למשחק חברתי תמים של קלפים בחצרות אירופה, או שהיה נחלתם של הצוענים, דמויות סף בשולי החברה, שהם נושאי הידע הזר, פורץ הגבולות, המאיים והמקסים. לכן מייחס גארסיה מארקֶס בספר ‘מאה שנים של בדידות’ לצועני
את תפקיד הרמס מורה הדרך; תפקיד של השליח, שמביא את הידע האלכימי מוצפן בגווילים עתיקים שיש לפענחם, ואת המעבדה האלכימית שבאמצעותה מנסה הגיבור להגיע להבנות חדשות של היקום.

על הספר
אנו שמחים להזמינכם למפגש במסגרת סדרת “מפגשים בין השורות”, ערב עם מטפל השולח ידו בעט.  הפעם מוקדש הערב לספר המכיל קובץ מאמרים בעריכתה של אמיליה פרוני “אמהוּת: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר“. בהוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד 2009.

בערב ישאו דברים: גב’ אמיליה פרוני, עורכת הספר וכן כותבי הפרקים הבאים-
פרופ’ שמואל ארליך– “מקום האב באמהוּת ואמהוּתם של גברים מטפלים”
פרופ’ מירה זכאי– “קולה של האם במוזיקה הווקאלית”
פרופ’ יוליה מירסקי – “אמהות מרוסיה בישראל”
כמו כן: גב’ אירנה מלניק – תגיב על השער הרביעי בספר : “אמהוּת במלחמה”.
על המרצים:
* גב’ אמיליה פרוני – פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון ון ליר בירושלים , מדריכה בתוכנית ללימודי המשך לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן.
עורכת הספרים “המשחק: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר” (ידיעות אחרונות 2002) ו”הזמן: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר”
(מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד 2004).
* פרופסור שמואל ארליך, לשעבר יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל, כיהן כפרופסור בקתדרה לפסיכואנליזה ע”ש זיגמונד פרויד ופרופסור אמריטוס במחלקה לפסיכולוגיה , האוניברסיטה העברית בירושלים. אנליטיקאי מנחה, מורה ומדריך, המכון הישראלי לפסיכואנליזה.
* פרופ’ יוליה מירסקי, פסיכולוגית קלינית ומרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון
* פרופ’ מירה זכאי , בית הספר למוסיקה ע”ש בוכמן-מהטה, הפקולטה לאמנויות ע”ש דוד ויולנדה כץ, אוניברסיטת תל-אביב
* גב’ אירנה מלניק, אנליטיקאית מנחה, מורה ומדריכה במכון הישראלי לפסיכואנליזה
מאמר זה הוא פרק המבוא בספר אמהוּת: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, בעריכת אמיליה פרוני, ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2009.
הותר לפרסום באתר האיגוד לפסיכותרפיה ע”י המחברת וע”י ההוצאה.

הרצאה שניתנה ביום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בנושא “להיות מטפל – צמיחה והתהוות”
על סוגיות בהתהוותו ובהתפתחותו של המטפל / 11 בנובמבר 2008
הדרכה פסיכודינמית : צמצום או העצמת מודרכים /  פרופ’ חנוך ירושלמי
אנשי מקצוע חדשים בתחום בריאות הנפש המבקשים להתמחות בגישה הפסיכודינמית מזמנים לעצמם דרך ארוכה ביותר, שבה יתפשו במידה רבה על ידי אחרים ועל ידי עצמם כמשוללי ידע מספיק, הבנה ויכולת טיפולית אמיתית. אנשי מקצוע בכירים וותיקים יצפו מהם להמתין זמן רב בטרם יוכלו להשמיע את קולם (במובן מטאפורי) בבמות ציבוריות ומקצועיות, ואף הם יאמצו ציפיות אלה מעצמם. אני מבקש בהרצאה זו לבחון את השאלה כיצד נוצרת מערכת ציפיות כזו לגבי מיומנויותיהם ויכולותיהם של אלה החדשים יחסית בתחום הטיפול הפסיכו דינמי.

על הספר
בעשורים האחרונים אנורקסיה ובולימייה הפכו לאחד מהסיוטים המפחידים ביותר של חברות השפע. הדבר נכון במיוחד באוכלוסיית הסיכון: צעירות בגיל ההתבגרות ובראשית הבגרות. צעירות החולות במחלות אלו מביאות את עצמן למוות או לצמצום קיצוני של הקיום הן במובן הפיזי הן במובן ההתנהגותי. זאת דווקא בתוך חברה הפותחת בפני צעירות אלו הזדמנויות לצמיחה, לביטוי עצמי ולתפיסת מקום בעולם.
בספר שלפנינו מוצגת תאוריית הפסיכולוגיה של העצמי, ההבנות שניתן לגזור ממנה לגבי הסיבות להופעתן של מחלות אלו ושיטת הטיפול בהן. הספר מתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון מוצגים התאורייה, בחינתה האמפירית ויישומה הקליני בהפרעות אכילה באמצעות עשרות דוגמאות. בחלק השני מוצגים שנים עשר תיאורי מקרה בשנים עשר פרקים. בכל פרק כזה מוצג תיאור טיפול מפורט, לרוב מתחילתו ועד סופו, בשילוב הצגת עקרונות מתוך הפסיכולוגיה של העצמי ויישומם בטיפול.